עבירת ההפקרה הנה אחת העבירות החמורות בפקודת התעבורה ומבין העבירות היחידות בשלהן קיים עונש מאסר המעוגן בחוק, לעבירות אלו מדרג ענישה בפקודה הנע בין 3 שנות מאסר לחמור ביותר המגיע ל 14 שנות מאסר בצד פסילת מינימום של 3 שנים, המחוקק הדגיש את החומרה היתרה בעבירה זו עת קבע עונשי מאסר בצידה של העבירה.
בנוסף קיימת חלופה מחמירה פחות בתקנה 144 לתקנות התעבורה, שם עונש המאסר עומד על שנתיים מאסר ופסילת מינימום של שנתיים.
סעיף 64א לפקודת התעבורה [נוסח חדש] התשכ"א – 1961 מטיל חובה על הנהג, גם אם לא גרם בהתנהגותו לתאונה, לעמוד על תוצאותיה ובמידת הנדרש להגיש עזרה לנפגע.
64א(א) נוהג רכב המעורב בתאונה שבה נפגע אדם, אשר היה עליו לדעת כי בתאונה נפגע אדם או עשוי היה להיפגע אדם, ולא עצר במקום התאונה, או קרוב לו ככל האפשר, כדי לעמוד על תוצאות התאונה ולהזעיק עזרה, דינו – מאסר שלוש שנים.
(ב)נוהג רכב המעורב בתאונה שבה נפגע אדם, ולא עצר במקום התאונה, או קרוב לו ככל האפשר, כדי לעמוד על תוצאות התאונה, או עצר כאמור ולא הזעיק עזרה, דינו – מאסר שבע שנים.
(ג)נוהג רכב המעורב בתאונה שבה נגרמה לאדם חבלה חמורה או שבה נהרג אדם, ולא עצר או לא הזעיק עזרה כאמור בסעיף קטן (ב), דינו – מאסר 14 שנים.

גם בתי המשפט העמידו את רף הענישה המקובל לעבירת הפקרה כמחמיר ביותר נוכח חומרת העבירה, כשבכל מקרה נלקחים בחשבון נסיבות התאונה ותוצאותיה והתנהגות הנאשם בצד מצבו של הנאשם.

בתי המשפט הדגישו בפסיקה את החומרה שבעבירה עת קבעו בע"פ 7936/13 לוי נ' מדינת ישראל:

"החקיקה וההלכה הפסוקה עשו גם יחד, במשולב, למניעת התופעה הפסולה של הפקרה אחרי פגיעה. הפּסוּל הוא במישור החוקי, המשפטי, המוסרי והאנושי. התורה מורה: "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא יט, טז) ומבאר בעל ספר החינוך: "שלא נמנע מלהציל נפש מישראל כשנראהו בסכנת המיתה והאבדה ויהיה לנו יכולת להצילו בשום צד… שורש מצווה זו ידוע, כי כמו שיציל האחד את חברו, כן חברו יציל אותו, ויתיישב העולם בכך. והא-ל חפץ בישובו כי לשֶבֶת יְצָרָהּ"). כך הוא לגבי 'סתם' אדם; על אחת כמה וכמה לגבי מי שפגע באותו אדם (למבט על המשפט העברי ראו את דברי השופט א' רובינשטיין בע"פ 9628/09 שרעבי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (1.3.2012), פסקאות ב-ו, ובע"פ 3304/14 פראן נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (21.10.2014)).

ובהמשך:
"לשון הסעיף – "ולא הגיש לנפגע עזרה שהיה ביכולתו להגיש בנסיבות המקרה, לרבות הסעתו לטיפול רפואי" – רחבה דיה על מנת לכלול עזרה שאינה רפואית גרידא. טיבה של ה"עזרה" הנדונה קשור בטבורו לתכליות אשר עליהן באה עבירת ההפקרה אחרי פגיעה להגן: בראש ובראשונה, הגשה והחשת עזרה רפואית על מנת למקסם את הסיכויים להצלת חייו של הנפגע, למזער את הפגיעה בגופו ואת השלכותיה העתידיות. תאונות "פגע וברח" כרוכות בתחושת החמצה, שמא אף באותם מצבים שבהם היתה הפגיעה בלתי נמנעת, הוּרע או נחרץ גורלו של הנפגע אך בשל הפקרתו. אין מדובר בחשש בעלמא. אחד המחקרים בנושא העלה, כי כ-35% ממקרי התמותה בתאונות דרכים מתרחשים בתוך שעה-שעתיים מעת התרחשות התאונה. הפקרתו של הנפגע דוחה אפוא את הענקת הסיוע הרפואי, מחמירה את הפגיעה ומעלה את שיעורי התמותה"
"תכלית זו הודגשה היטב גם בדברי הכנסת בדיון בהצעת תיקון מספר 101 לפקודה: "מי שמך לברוח ממקום התאונה ולא להזעיק עזרה בסיסית שיכולה להיות ההבדל, לפעמים, בין חיים למוות, או נכות לכל החיים?" (שם, עמוד 23177). ערך קדושת החיים נמצא בבסיס התכלית האמורה. ואולם, גם תכליות נוספות עומדות בתוקפן. תכלית חשובה היא למנוע מנהג המעורב בתאונת דרכים לחמוק מאחריותו. יש לאפשר לרשויות האכיפה לחקור כדבעי את נסיבות התאונה ואת האחריות לגרימתה, וזאת על-ידי העמדת כלי הרכב הפוגע על עומדו, ובאמצעות שיתוף פעולה מצדו של הנהג עם גורמי החקירה עוד בזירת האירוע, בתנאי אמת ובתכוף להתרחשות. הימלטותו של הנהג הפוגע יכולה לגרום לשיבוש הליכי חקירה ומשפט, ואף להטלת חשד כלפי אדם אחר שנקלע לזירה, חף מפשע. החשיבות במיצוי החקירה היא לציבור כולו, למערכת אכיפת החוק, כמו גם למשפחת הקורבן… דומני כי ניתן להצביע גם על תכלית נוספת – הדאגה לכבוד המת ולרגשות קרוביו. גם אם אין עוד תועלת בהגשת עזרה רפואית, לבטח יש טעם לכסות את הגופה, ולוודא שלא תהיה לִמְשִׁסָּה בגלגלי כלי רכב נוספים".

תקנה 144 לתקנות התעבורה קובעת כדלקמן:
144. (א) נוהג רכב המעורב בתאונה שכתוצאה ממנה נהרג אדם או נפגע, יפעל לפי הוראות אלה:
(1) יעצור מיד את הרכב במקום התאונה או קרוב אליו ככל האפשר, ולא יזיזנו ממקומו אלא אם יש הכרח להשתמש ברכב לצורך ביצוע האמור בפסקה (2) או אם שוטר הרשה את הדבר;
(2) בהתאם לנסיבות המקרה ומקום התאונה, יגיש לכל אדם שנפגע באותה תאונה עזרה מתאימה ובמיוחד –
(א) ידאג למניעת כל נזק נוסף לנפגע;
(ב) יגיש לנפגע עזרה ראשונה שביכלתו להגיש על פי הכשרתו;
(ג) יזעיק למקום התאונה את שירותי ההצלה המקצועיים הנחוצים על פי נסיבות המקרה ובין השאר, אמבולנס, משטרה ומכבי אש;
(ד) ימתין ליד הנפגע עד להגעת שירותי ההצלה המקצועיים;
(ה) במקום שאין אפשרות לפנות את הנפגע באמבולנס ידאג להעברתו ברכב מתאים אחר לתחנת עזרה ראשונה, לבית חולים או לרופא.
(3) ימסור לשוטר, או לאדם שנפגע או לנוהג רכב אחר המעורב באותה תאונה, או לכל נוסע או אדם שהיה בחברתו של הנפגע, את שמו ומענו, את מספר רשיון הנהיגה ומספר הרישום של הרכב שהוא נוהג בו ושם בעליו ומענו, ויציג לפי דרישתם את רשיון הנהיגה, רשיון הרכב או תעודת הביטוח ואת תעודת הזיהוי שלו אם היא נמצאת ברשותו וירשה להעתיק כל פרט הרשום בהם;
(4) יודיע מיד ככל האפשר ובאמצעי הקשר המהירים ביותר לתחנת המשטרה הקרובה למקום התאונה על אירועה ויפרט בהודעה את –
(א) שמו ומענו;
(ב) מקום האירוע ומקום הימצאו הוא, ואם ידוע לו – גם שם האדם שנפגע ולאיזה מקום הועבר לטיפול.
(5) (בטלה).
(ב) לא יזיז אדם רכב המעורב בתאונה כאמור בתקנת משנה (א), אלא אם הרשהו שוטר לעשות כן, או אם יש הכרח בכך לצורך הגשת עזרה למעורבים בתאונה זו.